14. טיול שורשים בגרמניה - 2008
10 בנובמבר 2011 מאת ilansסוף סוף חזרנו ארצה…
הטיול היה יוצא מן הכלל עם תוצאות רבות.
ראשית למה בכלל נסענו… בכלל לא היו לי תוכניות כאלה.
לפני כשנה וחצי הצלחתי לחדש את הקשר עם ענף במשפחתי שנמצא ארה”ב.
הקשר ניתק לפני כ 15 שנים כאשר אימי לא יכלה יותר לעסוק בהתכתבות עם בת הדודה שלה, מסיבות בריאות.
אותה בת דודה של אמי עומדת לחגוג 90 בקרוב מאד. שאלתי את בת הדודה השנייה של הגברת הזקנה האם מתכוונים לעשות חגיגה משפחתית לרגל המאורע.
התשובה הייתה “לא, אבל אני נוסעת לטיול שורשים באירופה…”
נו, קפצתי על העגלה ושקעתי למשך כמה שבועות באירגון המסע. דרך האינטרנט כמובן.
וכך נסענו לעשרה ימים לבקר במקומות בהם חייתה משפחת אימי עד עליית הנאצים בגרמניה. וגם לפגוש לראשונה את אותה קרובת משפחה.
טסנו לפרנקפורט, שם פגשתי בשדה התעופה את חוקר הגנאלוגיה שמצא בשבילי תעודת נישואין של אדם שאולי שייך למשפחה. עדיין אין הוכחה… אבל יש התקדמות.
משם נסענו ברכבת לדיסלדורף, מקום בו אמא שלי חייתה 30 שנה.
ראשית פגשנו לראשונה את הקרובה שלי [בני דודים מדרגה שנייה]. שמחה גדולה.
בדיסלדורף היו לי שתי משימות.
אחת - במכתבה האחרון כותבת הסבתא לאמא שלי ב 1941 מכתב שבו בין השאר נאמר “עברתי לגור ברחוב קארל מספר 95.”
חיפשנו את המקום ולא מצאנו שום בית מגורים עם מספר 95 ברחוב הזה.
מה שכן מצאנו זה בניין דואר ענקי.
מעניין מה היה שם ב 1941. אני מאמין שגם אז זה לא היה ביניין מגורים.
או במילים אחרות - סבתא שלי תיארה ב”קוד” את העובדה שגרשו אותה מביתה ל”מקום ריכוז”. כל האיזור נמצא ממש ליד תחנת הרכבת הראשית. נו. ברור בשביל מה.
עצוב ומאיר עיניים.
משימה שנייה - קדיש על קברם של סבא וסבתא רבא. זה סיפור שהתחיל לפני 10 שנים בביקורי הקודם בעיר. אז מצאתי בקושי רב את הקברים האלה, כאשר לסבא רבא היתה מצבה בלויה ובלתי ניתנת לקריאה ולסבתא רבא לא היתה מצבה בכלל. היא נפטרה ב 1935 ולא היתה אפשרות לעשות מצבה. לכן, לפני עשר שנים, הזמנתי מצבות חדשות לשניהם אבל מעולם לא ראיתי אותן.
להפתעתי הפעם מצאנו די בקלות את המצבות.
לסבא וסבתא רבא היו חמישה ילדים.
בן אחד נהרג למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה. בן שני נפטר במגפת השפעת העולמית שלאחר אותה מלחמה. ועוד שלוש בנות - אחת היא סבתא שלי ושתיים היגרו לארה”ב והקימו שם משפחות. הבת דודה שפגשתי כאן לראשונה היא נכדה של אחת ה”בנות” האלה.
הבנות בארצות הברית נישאו לגויים. אין קדיש.
בתור נין , אני הצאצא הראשון שנחשב ל”קדיש”, וראיתי חובה לעצמי לאמר תפילה זאת על קבריהם של סבא וסבתא רבא.
זאת עשיתי בהתרגשות גדולה, שמציפה אותי מחדש כל פעם שאני חושב על כך.
בזאת הסתיים הקטע הראשון.
הקטע השני מתייחס לאיזור מדרום מזרח לעיר מנהיים שנקרא Pfalz וגם Weinstrasse.
כאן קרו לנו דברים מופלאים.
בעיר הקטנה Wachenheim חיו מספר בני משפחה. ליד הכנסייה פנה אלינו אדם שבסופו של דבר עשה למעננו כמה דברים שלא הייתי מצפה שיעשו למען אדם זר לגמרי.
ראשית הוא עשה לנו סיור בכנסיה. אחר כך שאל אם הוא יכול לעזור עוד. שאלנו על בית הקברות היהודי והוא הסביר לנו איפה בית הקברות. אבל כאן קרא דבר בלתי צפוי. האיש דאג לנו למפתח לבית הקברות שאותו הוא דאג להביא מהעירייה [לא רחוק מהכנסייה הנ”ל]. אני ליויתי אותו. בדרך החוצה הוא נעלם לרגע וחזר עם ספר על תולדות יהודי העיר. את הספר הוא נתן לי במתנה.
אחר כך גם מצאנו בעיר “מצבת זיכרון לנופלים” בני העיר.
המצבה מחולקת למספר חלקים.
בחלק המוקדש ליהודים שניספו בשואה מופיעים שני שמות בני משפחתי.
בחלק המוקדש לבני העיר שנפלו למען גרמניה במלחמת העולם הראשונה - עוד שני שמות של בני המשפחה!
ליד הזיכרון יש עוד “אגפים” אבל הם לא רלבנטיים בשבילי…
בחזרה במלון הראיתי את תמונת בני משפחתי ב Wachenheim לבעלת המלון. הגברת אמרה שיש בעיירה אישה בת 88 שאולי זוכרת מישהו מהתמונה. בעלת המלון גם אמרה שאין טעם שנבוא לשם כי הזקנה דוברת “גרמנית של איכרים” ואין סיכוי שנבין אותה… למחרת קיבלנו תשובה. הזקנה זיהתה את האנשים בתמונה ושמחה לראותם. בנוסף היא גם היסבירה איפה הם גרו! כך מצאנו את עצמנו פעם שלישית באותה עיירה, מצלמים את האיזור בו גרו קרובי משפחתי.
בעיירה Geinsheim an der Weinstrasse חיו רבים מבני משפחת סבתא של אמי. משפחת Mane. זה שם צרפתי והתברר שהאיזור היה שנים רבות בשליטה צרפתית.
כאן ידעתי מספר כתובות על סמך נתונים שהיו לי. שאלנו מישהי מהרחוב על כתובת מסוימת ותוך כדי שיחה יצא השכן והיציע לעזור. נכנסנו לביתו, התכבדנו ביין מתוצרת עצמית, והאיש התקשר לחוקר גנאלוגיה מקומי. למרבית הפליאה תוך עשר דקות החוקר היה אצלנו. היו לו בשבילנו הרבה הפתעות. ראשית הוא נתן לנו במתנה עותק מהמחקר שלו על יהודי העיר. ולבני משפחתי יש שם יצוג מכובד. שנית הוא הביא שלוש תמונות ישנות שכנראה שרדו את הזמן אצל הצלם המקומי - תמונה של בית הכנסת המקומי, לפני שנהרס מחמת הזנחה. תמונה של קרוב שלי ואישתו. והעיקר, תמונה קבוצתית של 21 מבני משפחתי! חלק מהמצולמים מוכרים לי מתמונות אחרות וחלק חדשים. רק בשביל זה היה כדאי לבוא.
וזה לא מספיק לו לאיש. הוא גם מסיע אותנו ברחבי העיירה במכוניתו הפרטית ומראה לנו איפה בדיוק היה בית הכנסת, איפה היו בתים של בני משפחתי, ואיך הנציחו את זכר הניספים בשואה. [ההנצחה על ידי טבלת מתכת קטנה עם שם הניספה, על המדרכה לפני כל בית שבו גרו יהודים].
לדברי האיש היהודים בנו את הבתים הכי טובים ו”בית יהודי” היה סמל למבנה איכותי. בין הבתים שהראה לנו מסתבר שהבית של הקרובים שלי היה הגדול ביותר בעיר. נראה שהם חיו לא רע.
בית קברות אין בעיירה. כמה ק”מ צפונה בעיר Hassloch יש בית קברות יהודי. נסענו לשם. כמובן שנעול. ובסוף השבוע אין מי שיתן לנו מפתח. הלכנו מסביב לבלוק עד הצד השני. גם שם אין דרך לראות.
שוב חוזר הסיפור על עצמו…
שאלנו גברת שניקתה את חלון ביתה איך אפשר למצוא מפתח. היא הכניסה אותנו לביתה. בגינה יש להם קיר משותף עם בית הקברות ואז… הבעל סידר לנו זוג סולמות כך שיכולנו להיכנס לבית הקברות מעל החומה… צילמתי הרבה קברים עם שמות מוכרים. בינתיים הבעל קורא לגנאלוג המקומי… והוא בא [על אופניים] ומביא ספר על תולדות יהודי העיר. בסוף הספר נספח על בית הקברות שכולל רשימה מלאה של כל פרטי המצבות שהצליחו לפענח. במתנה כמובן. עם הרבה שמות מוכרים.
עד כאן גירסא ראשונית - יש יותר מאלף תמונות מתוכן צריך לבחור מה לצרף לכאן.
סיפור המעשה מאד מרגש. כל המידע שנוסף מחכה לקצת זמן שיהיה לי לעבור עליו.
אין ספק - היה כדאי.
אילן סקלי
